מאמרים
תרופות לדיכאון זוכות לתהילה עולמית, שתרופות רגילות יכולות רק להתקנא בא. פעם זה היה הפרוזק, שהפך לסמל של דור שלם. היום זה ללא ספק הציפראלקס. לא מזמן עלה על הבמות אצלנו מחזה של אורי אברהמי בשם ציפרלקס 20 מ"ג. על אקמול עוד לא עשו מחזה.
אין ויכוח על כך, שתרופת הציפראקלס (Cipralex) היא תרופה מעולה, אולי הטובה מסוגה. מחקר, שפורסם בשנה שעברה בכתב העת The Lancet והשווה בין 12 תרופות לטיפול בדיכאון על בסיס 117 מחקרים נפרדים שבוצעו בקרב 26,000 מטופלים, מצא שציפראלקס היא התרופה היעילה ביותר לצד לוסטרל, לעומת כל האחרות: פרוזק, ציפרמיל, סימבלטה, אפקסור, איקסל, פבוקסיל, סרוקסט, רמרון, אדרונקס וולבוטרין.
ציפראלקס - קרן השפע של לונדבק. מקור: יח"ץ
מה שמעניין הוא שמרבית התרופות האלה משתייכות לדור החדש של תרופות ה-SSRI נוגדות הדיכאון, שמעלות את רמת הסרוטונין במוח. ובכל זאת, למרות הדימיון בין החומרים שמרכיבים את התרופות יש הבדלים משמעותיים ביעילות הטיפול שלהן. ההבדלים האלה הכניסו ועדיין מכניסים הון לחברת לונדבק הדנית, יצרנית הציפראלקס, והם עמדו במרכזה של מערכה משפטית כלל-עולמית, שניהלה החברה על זכויות הפטנט שלה, מול חברות התרופות הגנריות המתחרות, שביקשו לייצר העתק מדוייק של הציפראלקס. בארה"ב, בבריטניה ובמקומות נוספים זה הצליח לה. בישראל, כמו גם באוסטרליה, הולנד ומקומות נוספים, היא נכשלה והתחרות כבר הביאה להפחתה משמעותית במחירים.
הדיון המשפטי בישראל, שהתארך לאורך חודשים ארוכים ושלוש ערכאות שונות, חושף טפח מהכוחות הפועלים בתעשיית התרופות העולמית, שמלווה באינספור מאבקים ומערבת את המערכת הכלכלית, המערכת השלטונית והמערכת השיפוטית בקלחת גדולה ולוהטת. אבל כדי להבין את הדברים עד תום צריך להרחיק אל ההיסטוריה.
פרולוג
סיפורנו מתחיל בשנת 1915 כשהנס לונדבק, רוקח דני, החל לרקוח תרופות עבור לקוחותיו בקופנהגן. כיום, 95 שנים מאוחר יותר, חברת לונדבק (H. Lundbeck A/S) היא מובילה עולמית בפיתוח תרופות למחלות מערכת העצבים המרכזית (CNS) כמו חרדה, סכיזופרניה, אינסומניה, מחלות אלצהיימר ופרקינסון ועוד. את עיקר האושר העסקי מעניקה לה מחלת הדיכאון, בזכות תרופת הציפראלקס, שההכנסות ממנה ממשיכות לגדול מזה 20 שנה בקצב מרשים והן עולות על 40% מהכנסתה הכוללת של החברה – קרוב ל-14 מיליארד כתר דני (כ-2.6 מיליארד דולר) בשנה.
הציפראלקס היא הגיבורה האמיתית של סיפורנו זה, שממשיך בשנות ה-70 של המאה שעברה, כשלונדבק פיתחה את החומר ציטאלופראם (Citalopram), במטרה ליצור תרופה לטיפול בדיכאון. הציטאלופראם הוא תערובת רצמית, שמורכבת משני אננטיומרים S ו-R בחלקים שווים. על בסיס התערובת הזו הוציאה לונדבק לשוק את תרופת הציפראמיל.
מחקרים שנערכו לאחר מכן העלו, שהחומר האחראי לרוב הפעילות האנטי-דיכאונית של הציטאלופראם הוא האננטיומר S של החומר. שני האננטיומרים הם שתי גירסאות של אותה מולקולה, המהוות תמונת מראה זו של זו. בתעשיית התרופות מוכרים מקרים בהם לגירסה אחת של המולקולה יש השפעה מרפאת והגירסה שניה אינה מועילה ואפילו מזיקה. אחד האננטיומרים של התלידומיד, למשל, זכור כמי שהביא ללידת תינוקות חסרי גפיים. במקרה של הציטאלופראם, האננטיומר R הפחית מהשפעתו המיטיבה של שותפו, האננטיומר S. בעקבות זאת פיתחה לונדבק חומר חדש – אסיטאלופראם (escitalopram) – המבוסס על האננטיומר S בלבד. על בסיס חומר זה הוציאה לונדבק לשוק את תרופת הציפראלקס.
הפירוט המופלג הזה, שמזכיר אולי שיעור בביוכימיה, לא היה נדרש לנו אילמלא עמד בלב ליבו של מאבק משפטי עז, שהגיע עד בית המשפט העליון בישראל, מאבק ממנו אפשר ללמוד רבות על הדילמה שבין זכויות יוצרים וקניין רוחנו לבין זכות הציבור להיות בריא ובזול, על משחקי האינטרסים שמניעים את המאבק ועל הדרך הפתלתלה והארוכה – כל כך ארוכה – שבה מטפלת המדינה ברישום תרופות בישראל.
סיבוב 1 – קבלת אישור הפטנט
התרופה הראשונה שהוציאה לונדבק לשוק היתה הציפראמיל, שהיתה מבוססת על החומר ציטאלופראם. תרופה זו נרשמה על ידי משרד הבריאות הישראלי בשנת 1996. הרבה לפני כן, כבר ב-1989, ביקשה לונדבק לקבל הגנת פטנט בישראל לחומר החדש יותר – האסיטאלופראם. חלפו שש שנים עד שבקשתה אושרה סוף סוף ב-1995 על ידי רשם הפטנטים ופטנט ישראלי מספר 90465 נרשם בתוקף עד 2009. חלפו עוד שבע שנים עד שהתרופה ציפראלקס נרשמה בשעה טובה ב-2002 על ידי משרד הבריאות בפנקס התכשירים הרפואיים.
מעבדת הפיתוח בלונדבק. מקור: יח"ץ
הנה כי כן, מתלאותיה של תרופה אחת אפשר ללמוד על אחת הרעות החולות של מערכת הבריאות בישראל ובעולם: משך הזמן עד לתחילת שיווקה של תרופה הוא ארוך מעבר לכל שיעור סביר, מרחיק את התרופה מהציבור ומכניס את החברות להוצאות אדירות ומיותרות. הבעייה העיקרית של החברות האתיות היא, שהזמן שחולף בין אישור הפטנט לבין תחילת השיווק הוא כה ארוך, עד שבמקרה של ציפראלקס למשל, מתוך 20 שנות הפטנט שהחוק מעניק לחברה, נותרו ללונדבק בסך הכל שש וחצי שנים למצות את זכויות הפטנט. ביום בו פג תוקף הפטנט החברה תמצא בשוק העתקים גנריים זולים של התרופה, לשמחתם של ציבור המטופלים, ואילו מכירותיה יורדות פלאים.
סיבוב 2 – הבקשת להארכת הפטנט
עד כאן הכל היה רגיל, סיפור של חברת תרופות אתית ותרופה מצויינת, כמו חברות רבות אחרות ותרופות מצויינות רבות אחרות. מה שהופך את הסיפור למעניין התרחש כשלונדבק ביקשה, כמקובל, להגיש בקשה להארכת תוקף הפטנט בחמש שנים נוספות. ב-19 מדינות בעולם זה עבר ללא תקלות. דווקא בישראל מעדה החברה ולא הגישה את בקשת הארכת תוקף הפטנט במועד. במסורת הסקנדינבית היו מכנים את זה בוודאי 'תחילתה של הסאגה'.
המחוקק בישראל מכיר בכך, שזמן רב מדי חולף בין הגשת הבקשה לפטנט לבין רישום התרופה בפנקס התכשירים (יותר מ-13 שנים במקרה דנן). "כוונת המחוקק" היא תוצאה של מאבק מתמשך בזירת הממשלה והכנסת בין החברות האתיות והחברות הגנריות, שהביא בשנת 1998 לתיקון חוק הפטנטים ולקביעה, שחברת תרופות תוכל לקבל הארכת תוקף פטנט מ-20 שנה ל-25 שנה.
כדי לפצות את החברות הגנריות נטמן פח בחוק: המועד להגשת בקשה כזו, כך נקבע, הוא עד 60 יום לאחר רישום התרופה בפנקס התכשירים. בכך באה לידי ביטוי "כוונת מחוקק" אחרת, והיא לסייע לחברות הגנריות ובראשן טבע: אם החברה האתית לא הזדרזה לבקש הארכה מייד בתחילת הדרך, הדבר מאותת לחברות הגנריות שהדרך פתוחה לפיתוח תרופות גנריות מתחרות. אלה מקבלות לידיהן את התיעוד המפורט של פיתוח התרופה, שנדרש על ידי המדינה כתנאי לקבלת הרישיון. על בסיס התיעוד הזה הן מפתחות את תרופה המקבילה שלהן כבר במהלך תקופת הפטנט ועם פקיעת תוקפו הן פורצות לשוק עם הגירסאות הגנריות לתרופה.
לונדבק נפלה בפח הזה. באיחור מיותר של שנה וחצי היא מצאה את עצמה מפעילה עורכי דין ומגישה בקשה לרשם הפטנטים להאריך את המועד להגשת הבקשה להארכת הפטנט. אבל בלונדבק כנראה לא העריכו נכונה את ההתנגדות שיתקלו בה, מצד החברות הגנריות שטענו כי כבר החלו במלאכת העתקת התרופה. זו היתה מערכה חסרת מנוחה, חסרת רחמים ובסופו של דבר גם חסרת תוחלת.
המערכה התחילה כשהחברה הגנרית הישראלית אוניפארם פנתה לרשם הפטנטים וביקשה להיות צד בדיון מתוך כוונה להתנגד לבקשה. הרשם דחה את בקשתה ואמר כי אינה נחוצה בדיון. מנגד, מנהלי לונדבק הוזעקו לצורך הדיון מקופנהגן והסבירו לרשם הפטנטים הישראלי עד כמה חשובה הכרעתו כאן. בנימה נרגשת הם סיפרו שמדובר בחברה שאינה אחת מענקיות הפרמצבטיקה העולמיות, שעיקר הכנסותיה באות מהציפראלקס, שהקימה חברה-בת בישראל והשקיעה במו"פ בישראל – וכל זה עלול לרדת לטימיון אם החברה תאבד את הבלעדיות בתחום.
רשם הפטנטים, ד"ר מאיר נועם
ומדוע לא הגישו את הבקשה במועד? לאנשי לונדבק היו הסברים מקוריים, שכללו טענה שהם לא עודכנו על ידי עורך הפטנטים שלהם בישראל על דרישות החוק הישראלי וגם תמיהה על החוק הישראלי שמחייב בקשה להארכת מועד הפטנט חמש שנים לפני פקיעת תוקפו.
ביוני 2005 פרסם רשם הפטנטים, ד"ר מאיר נועם, את החלטתו הארוכה והמנומקת, שכל עיסוקה כזכור – האם יותר ללונדבק להגיש באיחור בקשה להארכת תוקף הפטנט. מייד בפתח הדברים הוא קבע כי מדובר בהחלטה עקרונית, שמשמעותה הכלכלית היא מאות מיליוני דולר והשפעתה קובעת אם יזכה הציבור ליהנות מתרופות מוזלות. אחר כך פסל את כל הטיעונים על היותה של לונדבק חברה קטנה וזקוקה לכתף חמה וקבע שהמדיניות שלו שווה לכל החברות ולעומת זה קיבל את טענת החברה כי לא היתה לה דרך לדעת שהחוק במדינת ישראל השתנה. בשורה התחתונה: בקשת לונדבק להגיש בקשת הארכה – אושרה. 1:0 ללונדבק.
סיבוב 3 – דחיית בקשת ההארכה
שמחתה של לונדבק היתה קצרת ימים: החברה אכן הגישה בקשה להארכת תוקף הפטנט, אבל הרשם דחה את הבקשה, מה שמעלה תהיות שמא הסיבוב הקודם היה בכלל מיותר…
בסיבוב הזה עלו לזירה מצד אחד לונדבק, ומצד שני חברת אוניפארם, שהתכוונה לייצר תרופה גנרית מקבילה לציפראלקס, ואיתה איגוד הכימיה והפרמצבטיקה בהתאחדות התעשיינים, שמייצג את חברות התרופות הגנריות בישראל.
ההליכים התארכו והתארכו ורק בפברואר 2009 נתן רשם הפטנטים את החלטתו הסופית. השעה דחקה: במאי 2009 אמור היה לפוג תוקף הפטנט. החלטה על הארכתו היתה פוגעת בהשקעותיהן של החברות הגנריות שנערכו לכניסה לשיווק תרופות מתחרות בציפראלקס. החלטה שלא להאריכו היתה פוגעת בהכנסותיה של לונדבק ממכירה בבלעדיות. זה לא היה דיון תיאורטי, זה היה דיון על כסף. הרבה כסף.
הדיון שהתפתח היה מרתק. ד"ר נועם, אולי למגינת ליבה של לונדבק, הוא אמנם משפטן אבל את הדוקטורט שלו עשה בתחום הכימיה ולפני כניסתו לתפקיד רשם הפטנטים הממשלתי הוא עסק שנים רבות ברישום פטנטים בתחומי הרוקחות, הביוטכנולוגיה והכימיה. נועם התעמק במהות החומרים שפיתחה לונדבק ובעיקר בשאלה אם הציטאלופראם והאסיטאלופראם הם חומרים שונים אם לאו.
לשאלה הזו היתה חשיבות מכרעת: חוק הפטנטים קובע אמנם שניתן להאריך את תקופת הפטנט בחמש שנים מעבר ל-20 הראשונות, אבל הוא גם קובע שתקופת הפטנט המירבית לא תימשך מעבר ל-14 שנים מאז נרשמה התרופה על ידי משרד הבריאות. תרופת הציפראלקס (המבוססת על אסיטאלופראם) נרשמה כזכור ב-2002, מה שהיה מאפשר את הארכת תקופת הפטנט שלה עד 2016. לעומתה, הפטנט של תרופת הציפראמיל (המבוססת על ציטאלופראם) שנרשם ב-1996, ניתן להארכה לכל היותר עד 2010. אם יקבע ששני החומרים זהים, לא ניתן יהיה להאריך את תוקף הפטנט, אלא בחודשים ספורים.
והנה אנחנו מושלכים אל היורה הרותחת, לב ליבו של הדיון המשפטי הלוהט: אוניפארם טענה כי שני החומרים הם היינו-הך. לונדבק חזרה וטענה בתוקף שמדובר בחומר שונה לחלוטין והיא אפילו גייסה לעניין את פרופ' סטיוארט מונטגומרי, מומחה עולמי לתרופות פסיכיאטריות, שהבהיר את עדיפותו המשמעותית של האסיטאלופראם על פני קודמו. אבל היא החמיצה את הפואנטה, כפי שהתברר בהמשך.
הרשם קיבל את עמדתה של אוניפארם. בהחלטתו הארוכה והמנומקת אף יותר מקודמתה, שנראתה כמאמר ברוקחות למתקדמים, עם הגדרות מדעיות, מובאות וציטוטים, קבע ד"ר נועם כי למרות, שמשרד הבריאות רשם את האסיטאלופראם (המכיל את האננטיומר S של הציטאלופראם) כחומר חדש, ולמרות שיתכן בהחלט שלאסיטאלופראם יש יתרונות רפואיים רבים על קודמו כפי שהעיד פרופ' מונטגומרי, הרי שמכיוון שהמרכיב הפעיל בציטאלופראם הוא אותו אננטיומר בדיוק שנמצא באסיטאלופראם, אזי רישום הציפראמיל ב-1996 הוא מועד תחילתו של שעון העצר לקראת תום תקופת הפטנט.
כך למדנו ששאלת השפעתו הטיפולית של החומר אינה רלוונטית לשאלת תוקף הפטנט שלו, ושהתשובה לשאלת תוקף הפטנט נובעת מספר החוקים ולא מספרי הרפואה. בשורה התחתונה החליט רשם הפטנטים לדחות את בקשתה של לונדבק. תוקף הפטנט לא הוארך. התוצאה בסיבוב הזה: תיקו 1:1.
סיבוב 4 – לונדבק הולכת למחוזי
ההפסד הזה היה הפסד שלונדבק לא היתה יכולה להרשות לעצמה. בדנמרק גם התקשו להבין מדוע במרבית מדינות אירופה ובארצות הברית אושרו בקשותיה להארכת תוקף הפטנטים ורק בישראל רשם הפטנטים מסרב. שעון החול הלך ואזל, ולונדבק מיהרה להגיש ערעור על החלטת הרשם לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוספת בקשה לקיצור ההליך כדי שההחלטה תתקבל בטרם יפוג תוקף הפטנט בחודש מאי.
בית המשפט נעתר לבקשה במידה מסויימת: התשובה על העתירה אכן ניתנה בסוף מאי, אבל מצד שני, זו היתה תשובה שלילית: העתירה נדחתה.
השופט משה סובל תמך בהחלטתו של רשם הפטנטים והבהיר שוב: התנאי בחוק להארכת תוקף הפטנט של תרופות הוא, שמדובר ברישום ראשון של חומר ולא בשיפורו או בפיתוחו של חומר קיים. הגם שמשרד הבריאות רשם את הציפראלקס כתרופה חדשה, חוק הפטנטים אינו מתעניין בכך, אלא רואה את החומר כ"תצורה חדשה" של אותו מרכיב פעיל, שכבר נרשם לפני כן.
השופט משה סובל
בית המשפט הרחיב ופירט את משמעות קביעתו זו: אישור הארכת פטנט על תרופה יכול להינתן רק אם החומר הפעיל בה מעולם לא נרשם כפטנט לפני הרישום הנוכחי. גם אם קיימים בתרופה חומרים אחרים, ואפילו חומרים פעילים אחרים, ואפילו תצורה אחרת של אותו חומר פעיל, עדיין לא תינתן הארכת תוקף פטנט לתרופה בשל העובדה, שאחד החומרים הפעילים כבר היה רשום כפטנט לפני הפטנט שהארכתו מתבקשת. הכלל הזה זכה לשם "מבחן ההכלה", כלומר האם שני החומרים שנבחנים מכילים את אותו מרכיב פעיל.
משנקבע שלונדבק לא עמדה במבחן ההכלה, לא היה צורך בשלל הטענות והמענות שהועלו משני הצדדים, אם בדבר תכונותיה המשודרגות של התרופה החדשה ואם כנגד מדיניות היד הרכה כלפי לונדבק. השופט סובל דחה את ערעורה של לונדבק. תוקף הפטנט לא הוארך. התוצאה בסיבוב הזה: 2:1 לאוניפארם.
סיבוב 5 – לונדבק עולה לעליון
יתכן ובשלב הזה לונדבק כבר היתה צריכה להבין את המסר: תוקף הפטנט שלה ממילא כבר פג, המתחרות ממילא כבר נכנסות לשוק, ובית המשפט ממילא ממאן לקבל את טענותיה. ובכל זאת לונדבק לא ויתרה והגישה בקשת עירעור לבית המשפט העליון על החלטת המחוזי.
וכך, בדצמבר 2009 שוב עולים השחקנים למגרש. הפעם ניסתה לונדבק להביא עימה שחקן חיזוק: ארגון פארמה ישראל, ארגון חברות התרופות העוסקות במחקר ופיתוח, ואולם בית המשפט דחה את בקשת הארגון להצטרף וכך התייצבו בבית המשפט לונדבק ( עו"ד ריצ'ארד לוטי) מזה ואוניפארם (עו"ד עדי לויט) והתאחדות התעשיינים (עו"ד טל בנד) מזה. הרכב השופטים כלל את יורם דנציגר (שכתב את ההחלטה), עדנה ארבל וניל הנדל.
שני הצדדים ערמו את טענותיהם לעייפה בפני בית המשפט. הנושא הלוהט היה כמובן ההבדלים בין הציטאלופראם והאסיטאלופרם. לונדבק התרעמה על כך שבית המשפט המחוזי כלל לא בחן את שלל הראיות, העדויות והמאמרים שהביאה לכך, שמדובר בשני חומרים שונים לגמרי, והעדיף להתבסס על טענתה של אוניפראם, לפיה האננטיומר R אינו אלא בבחינת אי-ניקיון של המרכיב הפעיל, האננטיומר S.
למישור העקרוני של הדיון היו השלכות על כלל התעשייה בישראל. לונדבק טענה ש"מבחן ההכלה", שקבע בית המשפט המחוזי, אינו תואם כלל את חוק הפטנטים ושהמבחן הנכון הוא "מבחן האיפשור" כלומר מתי לראשונה התאפשר להשתמש במרכיב הפעיל – האננטיומר S – כתרופה בפני עצמה (מבחן שמעביר למעשה את ההכרעה מידי רשם הפטנטים למשרד הבריאות). לונדבק טענה כי מבחן ההכלה דורש מרשם הפטנטים לדון בסוגיות מורכבות בביולוגיה, כימיה ורוקחות, בעוד שהוא אמור לעסוק בנושאים טכניים-פורמליים.
אוניפארם והתאחדות התעשיינים טענו מנגד: לונדבק עושה "מקצה שיפורים" של טענותיה, שהרי בבקשה המקורית שלה להאריך את תוקף הפטנט היא עצמה השתמשה במבחן ההכלה כשהצהירה שהציפראמיל מכיל את האסיטאלופראם וגם לא העלתה טענות כנגד סמכותו של רשם הפטנטים. לדבריהן מבקשת לונדבק, שרשם הפטנטים יתפרק מסמכותו השיפוטית וישמש כ"חותמת גומי" להחלטות משרד הבריאות.
לונדבק חזרה ליסודות ואמרה כי בית המשפט המחוזי לא השתמש במונח "חומר" בצורה הנכונה שכן בחוק מוגדר חומר כמרכיב הפעיל בתכשיר רפואי או המלחים, האסטרים, ההידרטים או הצורות הגבישיות של אותו המרכיב, אבל לא כאננטיומרים מבודדים שלו, ולכן על פי החוק האננטיומר S אינו אותו חומר כמו הציטאלופראם. אוניפארם השיבה: לונדבק מנסה לטשטש את ההבדל בין המונח "חומר" לבין המונח "תכשיר רפואי".
פרק מיוחד בדיון הרחיב את גבולותיו אל מעבר לים, אל הולנד ואוסטרליה (שלא האריכו את הפטנט של הציפראלקס) ואל בריטניה וארה"ב (שכן האריכו). לונדבק טענה כי מטרת התיקון לחוק הפטנטים היתה ליישר קו עם ארה"ב ואירופה בעניין הארכת הפטנט על תרופות ולפצות את חברות התרופות על אובדן תקופה של הגנה על פטנט בשל התמשכות הליכי הפיתוח והרישוי ואילו מבחן ההכלה סותר את הפרשנות בחו"ל, פרשנות המבוססת על מבחן האיפשור (ועל הכרעת ה-FDA בסוגיות כאלה בארה"ב והכרעת רשות הבריאות בבריטניה). אוניפארם והתאחדות התעשיינים השיבו כי החקיקה בישראל משקפת פשרה, לא איזון או פיצוי, בין אינטרסים שונים וקבוצות לחץ שונות והוא אינו מאמץ כלשונו של ההסדר האמריקאי או האירופי. לדבריהן, עצם העובדה שהולנד לא האריכה את תוקף הפטנט גורם לכך שעל פי החוק הישראלי אין להאריכו גם כאן.
היה גם שלב בו הוסרו הכפפות. לונדבק טענה כי הסטנדרט שקבע השופט מחמיר יותר מהמקובל במדינות אחרות ויש בו כדי "להביך את מדינת ישראל מן הבחינה הבינלאומית". אוניפראם והתעשיינים טענו כי לונדבק לא נהגה בתום לב והעלימה מרשם הפטנטים את רישומו הקודם של תכשיר הציפראמיל וכי רק בעקבות ההתנגדות של אוניפראם נתגלה הדבר לרשם הפטנטים. "לונדבק נקטה בדרך של השתלחות חסרת רסן, הן בכב' רשם הפטנטים, והן בבית המשפט המחוזי" טענו.
אבל אחרי כל הדין והדברים האלה התברר כי דווקא השאלה שהעלתה אוניפארם בתחילת הדברים היתה הסוגיה העיקרית בה עסק בית המשפט: האם בכלל יש מקום לתת ללונדבק רשות לערער.
השופט יורם דנציגר
אוניפארם והתאחדות התעשיינים טענו שאין מקום לערעור, וזאת מכיוון שהדיון ממילא נותר אקדמי לאחר שתוקף הפטנט כבר פג. השופט דנציגר אימץ את הגישה הזו, וציטט מטענותיה של לונדבק עצמה לפיהן אם לא יוארך הפטנט מבעוד מועד, הדבר יוביל "בוודאות מוחלטת" לדחיקתה של לונדבק מהשוק ול"מצב בלתי הפיך" שיהפוך את הדיון המשפטי לדיון אקדמי בלבד. מכיוון שהפטנט כבר פקע, אזי לפי לונדבק הדיון הפך אקדמי. דיון אקדמי, קבע השופט, לא בבית משפטנו.
ובכל זאת נכנס גם השופט דנציגר לעובי הדיון המדעי, מחה על עירבוביית המושגים בין "תערובת" רצמית ו"תרכובת" רצמית, "איפשור" ו"הכלה" ועוד, אבל לדבריו כאשר מפזרים את ערפל המושגים מתברר, שהמבחן הראוי לדעת לונדבק אינו שונה מהותית מהמבחן הראוי לדעת אוניפארם ורשם הפטנטים, ועל כן קביעתו מקובלת גם על בית המשפט העליון.
בסיכום – בקשת העירעור של לונדבק נדחתה, והוטלו עליה הוצאות משפט בסך 40 אלף שקל.
אפילוג
תמונת מצב נכון למאי 2010: ציפראלקס נמכרת כיום לצרכן ב-125.30 ש"ח לחפיסה של 28 טבליות של 10 מ"ג. תרופת אסטו, המקבילה הגנרית של אוניפארם לציפראלקס, נמכרת ב-129 ש"ח ואילו תרופת אסטאלופראם, המקבילה הגנרית של טבע, נמכרת ב-146 ש"ח. דרך קופת חולים נהנים המטופלים מהתרופות הגנריות במחירים שבין 85-110 שקלים.
אוניפארם והתאחדות התעשיינים טענו שאין מקום לערעור!